אין דרך טובה יותר להכיר את העולם מאשר לנסות ולהושיט יד כדי לעזור לו. ילדים באפריקה? בעלי חיים בדרום אמריקה? הוראה במזרח הרחוק? ואולי בכלל חקלאות באירופה? תגידו מה אתם רוצים לעשות, ואנחנו ננסה לסייע!
פורום התנדבות בעולם הוא היחיד מסוגו בעברית, ונועד לסייע לכם במציאת מקומות התנדבות ובהתלבטויות בנושא.
אני אפתח בחלק א` (להלן ``הסיפור``):
לפני כמעט שנה נודע לי מחצי מילה בשיחה כלשהי על מקום בתאילנד שהקימו בחור אמריקאי וחברתו התאילנדית שנועד לאסוף אליו ילדים פליטי מלחמה, באזור כפרי ולא מיושב, חתיכת אדמה שהם הצליחו להשיג בשום מקום בשביל להקים את בית המחסה הזה. (כמובן שהאינפורמציה לא הגיעה מאותה חצי מילה אלא מחקירה ממושכת שערכתי לאותו בחור בעניין)
לאחר השיחה הזאת הסתובבתי במשך יומיים עם מחשבות קודחות במוחי, פנטזיות בעצם, על המקום הזה וכמה הייתי רוצה פשוט להיות שם עם הילדים בטבע ולהיות חלק מהדבר המדהים הזה.
מהר מאוד חזרתי לשגרת לימודי אמצע התואר תוך הסברים חוזרים ונשנים, לעצמי כמובן, שיש זמן להתנדבות ויש זמן ללימודים ותאילנד ממש לא קשור עכשיו, וגם אין לי כסף אז בכלל מספיק ודי.
חלפו להם חודשי השנה``ל ביעף, חופשת הקיץ ניצנצה לה באופק בינות להגשות, ואני מצאתי את עצמי ביום בהיר אחד (אמצע הלילה למעשה) כותבת מייל לאינפו של הכפר ההוא, וחיוך מהוסס שפוך על פני.
מייל תשובה לא הגיע מהם עד עצם היום הזה, אולם הרעיון הלך ותפס צורה, אני משקה אותו באופן קבוע וגם מדשנת וכל יום הוא גדל קצת.
ההורים שלי גרים בדרום אמריקה ולכן החלטתי ברוב היגיון להסב את תאילנד לצ`ילה, בטח גם שם יש יתומים בכפרים שלווים- חשבתי לעצמי, ולשלב את הביקור המשפחתי המתוכנן בחופשת הסמסטר עם חוויה התנדבותית מסוימת יכול להיות נחמד, למה לא.
לא עבר זמן וספקות חילחלו בי בנוגע להמשך הלימודים- הבנתי שלחזור למכללה באוקטובר ממש לא נראה לי רעיון מוצלח, בכלל, ואולי כדאי שאם כבר הוריי האהובים קונים לי כרטיס יקר אליהם וחזרה- למה שאני לא אשאר שם קצת- דרא``מ יבשת גדולה, בטח יש שם יתומים בעוד ארצות, כפרים בטוח יש- מי יסתובב בעיר גדולה עם התלבושות המצחיקות האלה...יאללה שיהיה שנה.
(וחוץ מזה, יותר זול להתנדב מלגור בת``א ולשלם שכ``ד)
כמובן שבהתחלה סרבתי להאמין שזה באמת מה שהולך לקרות ושמרתי על התוכנית בסוד. הייתי בטוחה שאני אשתפן ברגע האחרון ושכל חלומותיי ישארו בגדר פנטזיה- הרי איזה מין דבר לא אחראי זה לעזוב תואר באמצע ולברוח לדרום אמריקה?
במשך מספר שבועות חקרתי את הנושא במחתרת, לילות ארוכים ביליתי מול המסך בחקירות ומחשבות ממושכות, באחד הימים אף סרתי להרצאה על התנדבות בחנות למטייל- אך בזהות בדויה ובלי לספר על כך לאיש.
חלפו להם הימים ובמחתרת התחיל להיגמר האויר.
המחשבות גרו איתי מספיק זמן בשביל שאתחיל להאמין בפינה נסתרת במוחי שהתוכנית עלולה להתממש.
יצאתי מהארון וסיפרתי לכולם, גם לדודים בארוחת ערב של יום שישי (אבל את באמצע הלימודים)
בעוד חודש פחות 5 ימים אני טסה לאקוודור, שעליה החלטתי כי היא ארץ ההתנדבויות בכפרים קטנים עם ג`ונגלים וילדים, אני חושבת.
עד כאן חלק א` :)
טוב האמת היא שחלק א` יצא ארוך מהמתוכנן ולכן הוחלט לפלג אותו לשני חלקים, לפניכם חלק ב` בו תהפכו לפתע, בתקווה, למאזינים אקטיביים...
אני אנסה לקצר הפעם...
אני פונה אליכם כי אני מרגישה שאיבדתי איזה חוט בדרך וחושבת שאולי תוכלו לעזור לי למצוא אותו.
ההתנדבות הפכה עם הזמן לטיול, שהולך להקיף את רוב המדינות בדרא``מ, אבל אני חושבת שההתנדבות תהיה בעיקר באקוודור שבה מצאתי את הארגון הראשון שעשה לי בלב אהבה ממבט ראשון.
אח``כ גיליתי עוד ארגון דומה, בצד אחר של המדינה, שכשראיתי תמונות ממנו באתר הרגשתי שאני חייבת להיות שם, לא משנה מה, וכמה שיותר מהר.
היום גיליתי עוד אתר כזה, ויש עוד הרבה דומים בסטטוס הנ``ל במועדפים שלי תחת הפולדר ``בקנה``.
אני רוצה להיות בהמון מקומות, כל פעם שאני מתיישבת מול low cost south America, דבר שהפך להכרח כפייתי שקורה כמעט כל יום ונמשך שעות רבות, אני מגלה עוד מקומות כאלה מדהימים שאני ממש רוצה להגיע אליהם. עם רובם אני לא מתקשרת במייל עדיין כי אין לי מושג מה אני רוצה, וגם עם אלה שכן יצרתי קשר- גיליתי שזה ממש לא עוזר לי לגבש עמדה בנוגע למקום המסוים, המידע שמתקבל הוא יותר טכני וזה לא ממש מועיל.
קלטתי שבלי לשים לב אני כבר מתכננת איך אהיה שבועיים שלושה בכל מקום ואמשיך הלאה, להיות בעוד מקומות ולהכיר עוד קהילות ואנשים. בא לי להתנדב גם בקהילה בג`ונגל, גם עם חיות בשמורת טבע, גם עם ילדים עניים בגלפגוס וגם בפיתוח תיירותי בהרי האנדים (נכון קוראים ערניים אין אנדים באקוודור, לא התאפקתי והתחלתי לחפש גם בפרו).
דווקא מתאים לי באופי לנסות המון מקומות ולעבור מדבר לדבר, אבל אני חושבת על זה ומבינה ש, בעצם- חושבת על זה ונזכרת במה שקראתי בהרבה מקומות, שכדי שהחוויה תהיה משמעותית ובעיקר תורמת כדאי להישאר לפחות לחודשיים-3, ופשוט אין לי מושג איך אני אצליח לבחור לאן ללכת לכל כך הרבה זמן- איך אפשר לבחור מקום אחד?! או אפילו שניים?..
יש אלף דברים ואני רוצה לעשות את כולם, וגם מצער אותי לגלות שדווקא הדברים שיותר מושכים אותי באופן טבעי הם אלה שכנראה יתרמו פחות: אני לא רוצה לגור בעיר אבל שם נמצאים כמעט תמיד המקומות הקשים באמת, שבאמת זקוקים למתנדבים- בעיקר בתי יתומים ובתי``ס לילדי רחוב.
הרושם שקיבלתי מחלק מהקהילות הקטנות, שאליהן הכי מושך אותי להגיע הוא שעניין ההתנדבות אצלם הוא קצת אולי... יותר סוג של תיירות אותנטית, ולא ממש ברור כמה משמעותית באמת תהיה התרומה שלי למקום מעבר לכך שאולי נוכחותי תפיח מעט חיים בחיי היומיום המשעממים של קהילה בת 20 משפחות, לא דווקא כי אני כזה בנאדם מעניין אלא בגלל שלא נולדתי וגדלתי בג`ונגלים.
למשל באחד המקומות הכי מדהימים חלק מההתנדבות זה ללכת לאסוף בג`ונגל זרעים ואז להכין מהם מחזיקי מפתחות, שזה נשמע לי כמו אחד הדברים היותר כיפים שאני יכולה לעשות בחיים- מה יותר כיף מללקט גרגירים בשבילי הג`ונגל? אבל אז אני חושבת לעצמי- הם לא באמת צריכים אותי בשביל זה, הם מוצאים זרעים הרבה יותר טוב משאני אצליח למצוא אי פעם!
אז כן אני רוצה כפר עם ג`ונגל (אפשר גם סתם הרים ירוקים וסוסים) אבל, אני ממש לא רוצה לוותר על על הכוונה המקורית שלי שהיתה להרגיש שאני תורמת באמת, שעשיתי משהו בשביל אנשים ולא רק בשביל עצמי. כל הטיול הזה הרי הוא בעצם בשביל עצמי ואני אעשה בו את כל הדברים שאני הכי אוהבת בעולם, אני חושבת שזה יהיה בסדר גמור אם חלק קטן ממנו קצת יסטה ממתכונת ההנאה העצמית הזו.
עוד דבר שאולי קצת גורם לי להתרחק מהמקומות הקשים יותר הוא שאני ממש מפחדת להגיע למקום שיהיה לי קשה לעזוב.
אני מאוד אוהבת ילדים ונקשרת ממש בקלות, וכל דבר שאני רואה נכנס לי ישר לתוך הלב. אני מנסה לדמיין את עצמי חיה עם ילדים יתומים או ילדי רחוב ויודעת שהלב שלי הולך להיקרע להמון רסיסים קטנטנים שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לאסוף אותם ולהמשיך הלאה.
אני יכולה לתאר לעצמי שזו חוויה קשה בשביל כל אחד ושבסופו של דבר מה שחשוב זה להתגבר על החשש ולעזור במה שאפשר, גם אם זה לתקופה קצרה. הרי כל מי שמגיע להתנדב עם ילדים עושה את זה בגלל הרבה אהבה ורצון לתת ולעזור, אבל אני רק חושבת על הסיטואציה הזו שאני אוהבת ילדים ונקשרת אליהם במשך חודשים ופשוט יום אחד הולכת ומשאירה אותם בעוני ובמסכנות באיזה עיר שכוחת אל בדרום אמריקה בלי שום דרך לעזור ולדעת איך הם גדלים ומה קורה איתם, וזה מטריף אותי לגמרי, קשה לי להאמין שאני אוכל להמשיך בחיים שלי אחר כך בלי לחשוב עליהם כל הזמן, לדאוג ולהתגעגע.
אין לי מושג איך אנשים אחרים עוברים את החוויה הזו ולא נשרטים לנצח.
אני יודעת שהתאור שלי קצת דרמטי, אבל באמת שקשה לי לראות את זה באור אחר. אולי לכם יהיה להראות לי?
הממ....איך הזמן רץ כשמחרטטים... :)
מסתבר שלא קיימתי את הבטחתי לקצר הפעם, אבל היי.. תתנחמו בזה שזה היה יכול להיות ה-ר-ב-ה יותר ארוך אם לא הייתי עוצרת עכשיו!
תמו הגיגיי להיום, המחשב לא קרס באמצע, ואני אשמח לשמוע כל דבר שיש למישהו להגיד בנושא.
ליל מנוחה ותודה שקראתם.. :)
הדס.
תכף גיל יתעורר עם תובנות יעילות בהרבה משלי...
אני שמחה שאת לוקה בתסמונת ``..אני רוצה לראות ולעשות הכל, להיות בכל מקום, לתקן ולשפר..``
אז ראשית אני ממליצה לנשום לתוך שקית ניר ולצאת מההיפר ונטילציה ולהאט...
חפשי ארגון אחד שעושה לך חמים בלב, שנראה לך שתוכלי לתרום (אין ספק שלאסוף גרגרים הם יכולים גם בלעדייך)
תכיני עוד כמה בקנה (אל תספרי לעצמך עליהם) וסעי.
כשתהיי שם תכירי טוב יותר את הארגון ותראי אם את רוצה להשאר בו או לא.
אז גם יהיה קל יותר להבין מה קורה ולאן ללכת.
אין ספק שתקשרי וזה יכאב (אני לא מתה על ילדים ולא התנדבתי איתם, נקשרתי רק לילדי המכולת שלי והיה קשה לעזוב אותם)
יש מצב (נדמה כי התעוררתי בכדי לחרב לך את ההנאה אך ממש לא כך הדבר) שאת תזדקקי ל``טיול ומפגשים עם מערביים`` למען שלומך הנפשי..
אני מסכים עם מרב - יש בעיה אינהרנטית לדעת מראש, ומצד שני - יש רצון בכל זאת לתכנן. מה עושים??
אז אני עשיתי ככה: הדפסתי את עמודי הבית של 10 האירגונים שהכי נראים לי. הגדרתי מראש שאני רוצה שני אירגונים לשלושה חודשים כ``א, ועכשיו - כוכב נולד. ריכזתי חברים, הבאתי את הדפים, ועשינו התדיינות קולקטיבית. הם לא היו ממש חלק מהבחירה, אבל לדבר איתם על זה בקול, גם אם התגובות שלהם היו מבטים ריקים ושאלות של ``מה אתה צריך את זה??``, עזר מאד. בסוף, בלב כבד, נבחרו השניים. ואז הדבר הכי חשוב - לא לפקפק בבחירה! זה במילא לא יעזור.
נסי לשלב שני סוגים של התנדבות (ליקוט זרעים וילדים, למשל), ואולי שתי מדינות - וכך תרגישי טעמת כמה שאפשר. אבל זכרי גם שזה רק סבב ראשון. יהיו נוספים - לא חייבים הכל בבת אחת :)
ובאשר לילדים, אני שוב מסכים עם מרב - אין ספק שתקשרי. ושהלב ישבר. אבל לב שבור הוא לב זוכר. וזה כל העיניין.
facepainting - me painting the kids.jpg(גודל:95.521KB)
facepainting - me painting the kids.jpg(גודל:95.521KB)
facepainting - me painting the kids.jpg(גודל:95.521KB)
facepainting - me painting the kids.jpg(גודל:95.521KB)
facepainting - me painting the kids.jpg(גודל:95.521KB)
תודה רבה על התגובות,
האמת שזה היה טיפול פסיכותרפי בפני עצמו לכתוב את שני הגליונות שהשארתי לכם פה, וכמובן שהעצות שלכם עזרו מאוד (במיוחד לנשום לשקית נייר, שימושי להפליא ועוזר פלאים)
אממ...עדיין אין ממצאים חדשים אבל יש אופטימיות, מלא :)
שבוע מקסים
הדס.
היי הדס, העלת בי זכרונות..התנדבתי בעבר בנפאל לכמה חודשים והדברים שהכי חרוטים בליבי זה ילדי האיזור שרצו אחרי כל בוקר בשבילים בדרכי ללמד בבי``ס או לפעילויות אחרות והבכי קורע הלב שלי ביום האחרון כשהבנתי שאני נוסעת,כשנפרדתי מששת ילדי השכנים, בכיתי הרבה יותר מהם..לא בטוח שהם באמת הבינו מה זה אומר, ומשפחה של אחת התלמידות שאימצה אותי והייתי חלק מחגיגות החגים והילדים שלקחו אותי לסיבוב מקדשים ,עד היום אני זוכרת את השירים שהם לימדו אותי יותר מהים יבשה שאני שיחקתי איתם, וכל זה בשפה מינימלית ולעיתים בלי מילים,הרבה פעמים במהלך התקופה ועד היום אני חושבת שקיבלתי הרבה יותר ממה שנתתי,מה שנשאר זה לדעת שעשית טוב איפשהו מתישהו למישהו אפילו אם זה לזמן מוגבל.
ימים יגידו איפה תהיי ומה תעשי גם אם תכיני רשימות,
הלב שלך כבר יקח אותך ממקום למקום. תהני.
כל הפורומים
עזרה
סרטוני הדרכה
